קודם כל, כדאי שנעשה קצת סדר במונחים ובטכנולוגיות. כדי להציג אשליה תלת ממדית, יש צורך להציג שתי תמונות במקביל, כאשר כל עין תקלוט רק אחת מהתמונות הנ”ל (הרי ככה אנחנו רואים את המציאות, כל עין מקבלת “תמונה” טיפה שונה של המציאות עקב מיקומה ביחס לעין השנייה). משחקים וסרטים תלת ממדיים היו קיימים כבר זמן רב, ויש לא מעט כאלה שעדיין יוצאים גם היום ללא צורך בשום טכנולוגיה מיוחדת מצד הקונסולה / מחשב / מסך שלכם. התכנים הנ”ל מבוססים על משקפיים עם עדשה אחת אדומה ואחת כחולה, והאפקט המתקבל בהחלט לא מרשים. לא רק שהשימוש בעדשות צבעוניות, שלמעשה “סיננו” צבעים מסויימים בתמונה, גרם לעיוות משמעותי בכל שאר הצבעים – השימוש במשקפיים האלה גם גרם לכאבי ראש הסטריים אחרי דקות ספורות של שימוש. לא נעים.

הטכנולוגיה בה משתמשים היום כבר הרבה יותר מתוחכמת, יוצרת אפקט ריאליסטי יותר וגם לא מביאה עימה את כאב הראש כל כך מהר. הבעיה? היא דווקא כן דורשת יכולות טכנולוגיות ייחודיות מצד ציוד הקצה – מסכים שמסוגלים להציג שתי תמונות במקביל ללא ריצודים, משקפיים מיוחדות שמסוגלות לסנן את המידע מהמסך וכמובן כח חישוב גדול יותר מצד הקונסולות (או המחשב). כך, לדוגמה, מעט המשחקים התלת ממדיים שיכול להריץ ה-PlayStation 3 בדרך כלל פוגעים ביכולות אחרות של אותם משחקים בדיוק בגרסאות הרגילות שלהן. בדרך כלל מדובר על עניין של רזולוציה – כדי שמשחק שרץ בדרך כלל ב-1080p ירוץ בתלת ממד, יש צורך להוריד את הרזולוציה שלו ל-720p. זו לא הקרבה עצומה, אבל היא אולי כן מסמנת את העובדה הבלתי נמנעת – עדיין לא הגיע זמנם של משחקים תלת ממדיים. וזה רק מהצד הטכנולוגי.

מה שהרבה יותר מדאיג הוא הצד היצירתי. ההצלחה המהירה של התלת ממד בעקבות Avatar גרמה למבול של המרות זולות של סרטים קיימים, שצולמו במצלמות רגילות, וליצירת גרסאות נחותות של אותם סרטים. כך, “התנגשות הטיטאנים” הוא סרט חביב שזכה למטר של ביקורות מחרידות עקב גירסת תלת הממד שלו, אליס בארץ הפלאות של ברטון עשתה בעיקר כאב ראש במקום להרשים וכו’. הבעיה בהמרות הנ”ל היא לא רק טכנולוגית אלא גם יצירתית: כשקמרון צילם את אווטר הוא ידע שהוא מצלם תלת ממד, וכך הוא תכנן (בעזרת הצלם שלו) את השוטים, את התמונות. להוסיף את ממד העומק לתמונה זה לא רק עניין טכני, זה גם עניין שמשפיע, מהותית, על התמונה. וכרגע, עם המרוץ המטופש של משחקי המחשב להדביק את הטכנולוגיה הזאת – נראה שמצפה לפנינו גל של משחקים שיהיו שווים בערכם להמרות הזולות של הקולנוע.

ברור שההשוואה לא מדוייקת, מכיוון שמבחינה טכנולוגית רוב המשחקים כיום אכן מרונדרים בתלת-ממד (כך שלפחות הצד הוויזואלי לא יפגע כמו בהמרות הזולות של הוליווד), אך מבחינה יצירתית, לדעתי, מדובר במקרים דומים מאוד. לא אתפלא אם הגירסה התלת ממדית של Killzone 3 לא תנצל כלל את ממד העומק בשדרוג המשחקיות ובניית השלבים, ופשוט הכניסה את זה כהוכחה לעליונות מנוע המשחק הספציפי הזה על אחרים.

עדיף היה אם מפתחות היו לוקחות את הזמן שלהן בלמידת הטכנולוגיה החדשה על כל רבדיה והשפעותיה. מתחילות במשחקים קטנים, לומדות מטעויות, עושות נסיונות מהפכניים – ולא ישר מציגות איזה כותר בלוקבאסטר ענק כדי להראות שהנה, הם יכולים, הם הראשונים, האח הידד תלת-ממד. מהבחינה הזאת, אגב, ה-3DS מפיחה בי הרבה יותר תקוות מהעדכון האחרון של ה-PlayStation 3 וההכרזה האחרונה בנוגע ל-Killzone 3, זאת מכיוון שנינטנדו לפחות ידועה בכשרון שלה לניצול מאוד יצירתי של טכנולוגיות חדשות (ע”ע Wii ו-DS). אבל אולי זה רק אני.

אז מה זה Darksiders? זה משחק שמתאר את עלילותיו של War, אחר מארבעת פרשי האפוקליפסה. מישהו עבר על War המסכן וגרם לו לרדת לכדור הארץ לפני בואה של האפוקליפסה המדוברת, מה שיצא כל מיני בעיות מינוריות באיזון העולמות, וגרם למין האנושי להכחד כליל ולכדור הארץ להפוך לאזור מוכה אסון, בו מלאכי גן-עדן ושדי גהנום נלחמים ועושים שמח. War המסכן נשלח על ידי הבוסים שלו לתקן את המעוות על ידי מציאת ה-Destroyer, הסופר-שד-המסתורי שגרם לכל הבלגאן. אז נכון, העלילה קצת מחורבנת, אבל היי, זה לא שהעלילה של God of War 3 הייתה שייקספיר. הבעיה הגדולה של War היא שהוא איבד את כל כוחותיו המיוחדים, לכן הוא צריך לצאת לעולם הגדול ולאסוף אותם מחדש, אחד אחד, כראוי לכל משחק הרפתקאות המוכר לאדם.

מבנה המשחק מזכיר מאוד את סדרת Zelda של נינטנדו. הווה אומר – עולם פתוח (יחסית) שכולל מבוכים שונים ומשונים. בכל מבוך תשיגו כח אבוד, שיהפוך אתכם לעוצמתיים יותר וגם יפתח בפניכם אפשרויות להגיע למקומות חדשים בעולם, וחוזר חלילה עד סוף המשחק. מערכת הלחימה, לעומת זאת, מזכירה את זו של God of War – דהיינו, מבוססת על קומבואים ועל שילובים של סוגים שונים של כלי נשק. ככל שתתקדמו יותר במשחק תגלו עוד “השפעות” כאלה, שנלקחו ממשחקים אחרים. שזה דווקא נחמד, כי אם כבר לשאוב השראה ממשחקים אחרים – כדאי שזה יהיה מכאלה בפופיל הגבוה ממנו מפתחי Darksiders אכן שאבו. אבל מאידך, זו גם הבעיה הכי גדולה של המשחק.

כי, אתם מבינים, כשהמשחק דומה כל כך לשתיים מסדרות המשחקים הגדולות בהסטוריה, אז כל תוצאה פחות ממצויינת תראה פשוט לא מספיקה. ו-Darksiders רחוק שנות אור מלהיות מצויין. מערכת הלחימה שלו מסובכת מדי בזכות מיפוי-כפתורים לא מוצלח ומערכת נעילת מצלמה בעייתית. העלילה שלו מעצבנת. המבוכים שלו לא מאוזנים ומרגישים ארוכים מדי. ובכלל, הוא לא כולל את הליטוש לשלמות של הסדרות המוזכרות למעלה.

התוצאה? משחק טוב, אולי אפילו טוב מאוד – אבל לא יותר מזה. מצד שני, אם כבר חרשתם אלף פעם על God of War 3 ואתם עדיין ממתינים למשחק הבא בסדרת Zelda – יש מצב שזה דווקא יהיה משחק ביניים מצויין בשבילכם. אם הוא היה נמכר במחיר מלא, אז הייתי ממליץ לוותר (שוב, הוא לא מקורי במיוחד, ובולט בהעדרו מצב מרובה-משתתפים), אבל במחיר של 40 דולר ומטה, זו יכולה להיות עיסקה ממש ממש טובה.

עוד ביקורת בעברית: גיימר (ביקורת של נועה דוד). ביקורות באנגלית אפשר למצוא ב-Metacritic, אבל בטח יעניין אתכם שהממוצע שלו הוא 82.

על הביקורות של הקונסול: אין לנו רצון לחזור על כל מה שאתם יכולים לקרוא בכל אתרי הגיימינג האחרים (בארץ ובעולם). בביקורות שלנו נכתוב בקצרה (נשתדל לא יותר מ-400 מילים) על הדברים העיקריים שהרגשנו בזמן ואחרי ששיחקנו. הדגש שלנו הוא על רגשות, האם היה לנו מגניב לשחק ולמה – ולא על כמה מדוייקת הייתה מערכת השליטה או האם הגרפיקה השתמשה ב-Anti Aliasing או לא.

כך או כך, אם אכן תוצג PSP 2 בתערוכה (והשמועות האחרונות אומרות שזה דווקא לא יקרה וידחה כנראה לתערוכת משחקים מאוחרת יותר), יהיה מעניין לראות כיצד סוני בחרו להתמודד עם הבעיות שגרמו ל-PSP המקורית להחוויר, והאם יש לה סיכוי לתת פייט אמיתי לנינטנדו, שאמורה להוציא בקרוב את גירסת התלת ממד של ה-DS (שתוצג גם היא ב-E3 ככל הנראה).

כרגע השמועות מספרות על תצוגת חומרה מרשימה במיוחד ב-PSP 2: מסך מגע גדול ברזולוציה גבוהה (זאת בנוסף לכפתורים מסורתיים ולא במקומם), שתי מצלמות (אחת בחזית הקונסולה ואחת בגבה, כפי שנינטנדו הציגה ב-DSi), מעבד עוצמתי במיוחד המבוסס על ה-Cell (שנמצא בליבה של ה-PlayStation 3) ותקשורת נתונים דור שלישי להורדת משחקים מהרשת ומשחקים המוניים. על פניו, לפי המידע הטכני שניתן לדלות מפרטים אלה (ובהנחה שהם נכונים, כמובן), נראה שסוני הולכת לעשות שוב את מה שהיא טובה בו: ליצור חתיכות חומרה ממש ממש מרשימות. כזו הייתה ה-PSP המקורית ב-2005, עם המסך הגדול והמצויין שלה, ההבטחה (שלא מומשה) של פורמט ה-UMD, נגן וידאו וסאונד מובנה וכח עיבוד מרשים מאוד ששם את המתחרה של נינטנדו רחוק מאוד מאחור.

הבעיה? ב-2005 זה לא עבד. אז נינטנדו הציגה לראשונה את ה-DS שלה, שהייתה, כאמור, חלשה משמעותית מה-PSP בכל הקשור ביכולות גרפיות ועיבוד. ועדיין, ה-DS נמצאת היום בראש טבלת המכירות העולמית. למה? כי נינטנדו הבינה שבקונסולות ניידות זה לא משנה למי יש יותר גדול, אלא מי יותר ידידותי. ה-DS הציג את מסך המגע החביב שלו, ביחד עם ערימת משחקים מכל הסוגים ומכל המינים. ה-PSP, מאידך, הציגה לצד הטכנולוגיה המרשימה שלה ממשק משתמש איטי ולא ידידותי, משחקים בינוניים ושלל בעיות עיצוביות שתוקנו מאוחר מדי (כמו למשל מיקום כפתורים בעייתי). כשסוני הבינה את הבעיות שלה והתחילה להשקיע במשחקים טובים כבר פשוט היה מאוחר מדי: הגיימרים לא אימצו את הקונסולה שלה, ואלה שכן היו בעיקר פיראטים, שהצליחו לפרוץ אותה ולהריץ עליה משחקים פרוצים, מה שיצר מצב בו מפתחות המשחקים פשוט לא היו מוכנות להשקיע בפיתוח משחקים חדשים לקונסולה (ככה זה כשיש אחוזי פיראטיות גבוהים)*.

זה ברור כשמש למה סוני נחושה לחדור לשוק הקונסולות הניידות. מדובר בשוק עצום, שמכניס מסך אחד נוסף מבית סוני לכיסם של הגיימרים המסורים, אותם כיסים שכיום כוללים, על פי רוב, מכשירים של נינטנדו או אפל (או נוקיה, אם הם ממש לא מעדוכנים). הבעיה היא שכדי להצליח הפעם, סוני תצטרך להתגבר על העליונות הטכנולוגית שהיא ללא ספק מובילה, ולהשקיע יותר מחשבה בעיצוב המוצר וחווית המשתמש. הייתי רוצה להיות אופטימי, אבל עם ההסטוריה של החברה הזאת, שחזרה על עצמה גם בהשקת ה-PlayStation 3 (שרק בשנה האחרונה סוף סוף הבשילה להיות קונסולה עם מבחר משחקים טובים גדול שנותנת פייט משמעותי למתחרותיה) – קשה לי להיות אופטימי.

—

* אפשר היה גם להזכיר כאן את ה-PSP Go, הגירסה נטולת הכונן האופטי של הקונסולה שהייתה אמורה למגר את ההורדות הפיראטיות אך נחלה כשלון חרוץ, אך זה נושא לפוסט אחר.

ראשית: זה כיף. עם כל הבעיות הרבות עליהם אכתוב בפסקאות הבאות, קשה להתעלם מעובדה הבסיסית הזאת. זה כיף שסוף סוף אפשר להוריד משחקים במקום מרוכז אחד ובצורה נאטיבית בתוך מערכת ההפעלה של המקינטוש. שלא תבינו לא נכון, גיימרים בעלי מק נהנו בשנים האחרונות מהאפשרות המבורכת לעלות על המחשב גם Windows וכך לשחק במשחקים מודרניים, גם בסטים, אבל כל בעל מקינטוש שהתרגל למערכת ההפעלה של אפל יוכל להרצות לכם שעות על כמה שהוא לא אוהב להפעיל את חלונות המיקרוסופאית. כך אני, למשל, מצאתי את עצמי בגמילה של ממש ממשחקי מחשב. המסקנה שלי הייתה שגם ככה יש לי יותר מדי דברים לשחק בהם על הקונסולות, ושהפוטנציאל של עצבנות כבדה כל פעם ש-Windows קופץ עם חלונות השגיאה הרבים מספור שלו פשוט לא שווה את זה. עכשיו, כשהכל פשוט יותר, ושלא צריך Windows – זה כיף. מאוד כיף.

אבל לא נטול בעיות. אתחיל בבעיה הבסיסית ביותר: המבחר. Steam פעילה שנים על ה-PC, וכוללת כיום מבחר מדהים של משחקים מכל מין וסוג וכמעט מכל חברת משחקים שקיימת. במקינטוש המצב ממש הפוך: ההשקה כללה עשרות בודדות של משחקים בלבד, רובם משחקי קז’ואל לא כל כך מרגשים. המשחקים הגדולים (יחסית) היחידים שיצאו במיוחד לכבוד ההשקה הם Portal המצויין (שגם מוצע בחינם לאור המאורע), Civ 4 ו-Torchlight, תואם דיאבלו שקיבל ביקורות טובות מאוד. אמנם Steam ציינו שלא רחוק היום בו כל משחקי חברת Valve (שהיא למעשה חברת האם של השירות) המבוססים על מנוע המשחק Source יועלו גם לשירות המקינטושאי, מה שאומר עוד כמות נכבדת של משחקים אדירים כמו Half-Life 2, Left 4 Dead וכו’, אבל זה לא מספיק בשביל לגרוע מההרגשה הדלה של סוף השבוע הראשון לשירות. אין כמעט משחקים, והעובדה שממשק החנות זהה לממשק ה-Windowsאאי, ככה שבעלי המק יכולים לראות את כל שלל המשחקים שקיים אצל אחיהם הווינדוזאים – מדכאת עוד יותר.

הבעיה הגדולה הניה היא השקה לא חלקה בכלל. צפוי שבפלטפורמה חדשה יגיעו באגים, אבל המצב בסוף השבוע האחרון היה קטסטרופלי ממש לחלק מהמשתמשים, זאת למרות תקופת בטא נכבדת שערכה סטים והייתה אמורה לפתור את כל הבעיות. הבאגים היו שונים ומשונים, החל מבעיות גרפיות בממשק החנות עצמה, חוסר יכולת להזין פרטים אישיים לרכישת משחקים, בעיות במשחקים עצמם (שנפתרות על בסיס קבוע בעדכונים הרבים) והבעיה הכי גדולה – חוסר יכולת להעלות את התוכנה עצמה, בעיה שעשרות גולשים דיווחו עליה במהלך סוף השבוע האחרון (כולל עבדכם הנאמן), ועדיין לא נפתרה רשמית על ידי אנשי Steam (אם כי משתמשים פרטיים מצאו פתרונות שונים ומשונים שהצליחו לגרום לתוכנה לעבוד, ברוך השם). יותר מפריע מהבאגים עצמם הוא חוסר התגובות הרשמיות של עובדי סטים בפורומי התמיכה במהלך הסופ”ש. כאילו, אפשר להבין, זה סופ”ש, הם רוצים לנוח – אבל לשחרר לאוויר מוצר בעייתי ומלא באגים ואז להשאיר שלט “נחזור ביום שני” זה לא ממש הדבר ההוגן לעשות.

אבל חוץ מזה – כיף חיים. זה עדיין Steam ועדיין יש את הבעיות הרגילות של השירות הזה (ממשק די מכוער, עדכונים גדולים להורדה בכל פעם שניה שמדליקים את התוכנה ועוד שלל צרות), אבל היי – זה עדיין Steam, חנות המשחקים המקוונת הגדולה בעולם, והיא כאן, עכשיו, על המקינטוש. אז נכון, בינתיים זו גירסה מסורסת מאוד, אבל יש לקוות שבעתיד זה יראה יותר טוב. וגם אם לא, ביננו, זה עדיף על מה שהיה קודם: כלום.

—

אפרופו עתיד, כשיגיעו לשירות משחקי מולטיפלייר כמו Left 4 Dead אכתוב עוד קצת עליהם, ועל איך כל עניין המשחק ההמוני ברשת עובד. השמועות מספרות שיהיה ניתן לשחק בצורה שקופה לגמרי יחד עם שחקני PC, מה שנשמע מגניב מאוד ומצויין. נחכה ונראה.

—

בשבוע שעבר פצחה אקטיוויז’ן-בליזארד בשלב בדיקות האלפא של ההרחבה הבאה ל-World of Warcraft, שמה Cataclysm. הנסיינים, קרובי משפחה וחברים של עובדי החברה בלבד, גילו קצת פחות נאמנות מהמצופה: שעות ספורות אחרי ההכרזה על שחרור האלפא הסגורה, הרשת כבר התפקעה מצילומי מסך ברזולוציה גבוהה של האזורים החדשים (או הישנים-מחודשים, ששופצו והותאמו לגרפיקה המודרנית והמשופרת) בהם יסיירו השחקנים ב-Cataclysm, גירסאות פרוצות של ההרחבה (לרבות סביבות Sandbox) ודיווחים מפורטים על הקווסטים, ההישגים ועוד. אכן, לא הפתעה גדולה.

השמחה הזו לא נמשכה יותר מדי זמן: כיומיים לאחר מכן קיבלו בלוגרים מייל מהמחלקה המשפטית של בליזארד שכיבה להם את השאלטר ודרש להסיר לאלתר את כל המידע המודלף. “בליזארד ביקשה מאיתנו להסיר את כל התוכן מהאלפא של קטקליזם מהאתר”, כתב בובויל מהבלוג המוביל בתחום, MMO-Champion. “אין לי אינטרס להפוך לגיבור-על אינטרנטי ולעשות להם דווקא, ואף אחד מזוגות התחתונים שלי לא נראה טוב כשלובשים אותם מעל המכנסיים, אז אני עובד עכשיו על מחיקת כל התוכן הזה מהאתר”, הוא הודה. זו כנראה הייתה חתיכת עבודה: הבלוג הכיל את אוסף הסקרינשוטים המודלפים המקיף ביותר. הכל הוסר, ומי שיעז לפרסם הדלפות בפורומים של האתר – חשבונו ייחסם לשבוע.

World of Warcraft הוא משחק פנטזיה פופולרי להחריד: אוכלוסיית השחקנים שלו עולה על 12 מיליון איש, ובניגוד לסטטיסטיקות המפוקפקות של Second Life בזמנו, כולם פעילים לחלוטין. בליזארד יודעת שהם פעילים מהסיבה הפשוטה שהם משלמים 13 יורו או 14 דולר בחודש כדי להתחבר לשרתים הרשמיים שלה. החברה נחשבת ליחידה שבאמת ובתמים פיצחה את הנוסחה של רווח בעידן הפיראטיות בתעשיית המשחקים, והיא מרוויחה הון עתק מגביית התשלומים החודשיים.

נכון להיום, World of Warcraft הוא העולם הווירטואלי הגדול, המקיף והפופולרי ביותר ברשת. חלק לא קטן מחוויית המשחק היא לסייר בהרים, גבעות ועמקים חדשים ושורצי-מפלצות, או להתמודד בפעם הראשונה עם המורכבות של קרבות בוסים -דרקון ענק אימתני שהטיל אימה על תושבי אזארות’ למשל. ההדלפות הצפויות אמנם מהאלפא הרגו לבליזארד חלק מגורם ההפתעה, אך הנסיון הכושל של החברה להחתים את הטסטרים על הסכמי NDA מדגים, בדומה לצנזורה שחלה בזמנו על פרשת ענת קם, כמה בלתי-ריאלית היא השאיפה לשמור סודות באינטרנט.

עם זאת, אפשר לתהות אם לא מדובר בטפטוף מכוון מצידה של ענקית הגיימינג, נסיון לעורר באזז קצר-טווח אולי. אחרת למה לקח להם יומיים שלמים לשלוף את המכתבים מעורכי הדין?

הכתבה הזאת מבהירה בצורה מושלמת שתי בעיות מאוד גדולות בכל הקשור למשחקים ולישראליים: דבר ראשון, חובבנות מוחלטת של עיתונות מסורתית בסיקור עניינים כאלה. נראה שמהרגע שהכתבה הזאת הגיעה למדור הצרכנות, הסיכוי שהיה לה לעבור עריכה מצד אנשים שמבינים טכנולוגיה ומשחקים ירד מהפרק, וכך הכתבה הפכה, בכל הקשור לצד הטכנולוגי שלה, לחובבנית וחסרה. הבעיה השניה היא הפיראטיות הגואה, שהופכת לברירת המחדל של הצרכנים הישראליים – בדרך כלל לא מבחירה אלא מהכרח. אציין שוב שלא מדובר ספציפית בכתבה הזאת, אלא ברעה חולה שמגיעה כמעט בכל פעם בו עיתונות מסורתית (ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ, דה מארקר וכו’) עוסק בגיימינג. זוהי דוגמא רלוונטית ועדכנית, אבל דוגמא בלבד.

נתחיל בבעיה הראשונה – כל מי שמבין קצת בפריצות ל-PlayStation 2 מבין שיש משהו מוזר מאוד בטענה הבסיסית של הכתבה: פריצה לקונסולה לא צריכה להשפיע כלל על זיהוי אביזרים חיצוניים כגון גיטרת Guitar Hero. הגיטרה היא בסך הכל בקר משחק, ולא שמעתי על אף פריצה שמנטרלת בקרי משחק, במיוחד לא ל-PlayStation 2, קונסולה וותיקה מאוד בה לא הוטמעו יותר מדי אמצעי אבטחה כפי שנעשה בקונסולות המודרניות.

הבעיה של הלקוח הייתה ככל הנראה אחרת. אולי הוא לא הצליח להפעיל את המשחק Guitar Hero (שכלל לא נקנה בבאג, לפחות לפי מה שהכתבה מספרת לנו) ולכן הטיל את הבעיה בגיטרה. אולי הקונסולה שלו התקלקלה בו ברגע שהוא חיבר אליה את הגיטרה ולכן האשים אותה. אולי הוא בכלל רכש בטעות גיטרה ל-PlayStation 3 וזו הסיבה שהיא לא פועלת. הקישור בין היות הקונסולה פרוצה לאביזר הכביכול בעייתי הזוי וככל הנראה מוטעה. כל עורך עם אוריאנטציה טכנולוגית היה עולה על זה, ועורך בירור נוסף עם הגורמים בנסיון להתחקות אחרי הבעיה הטכנית בה הלקוח נתקל. אבל היי, זה מדור צרכנות, למה צריך להיות מדוייק כשאפשר לחפף? החפיפניקיות ממשיכה גם בבחירת הוויזואלים של הכתבה: תמונה הפוכה של הדגם הראשון של ה-PlaySation 2, דגם שלא זמין בשוק כבר שנים רבות. תארו לעצמכם כתבה על תקלה במכשירים של נוקיה עם תמונה של מכשיר ה-3100 הוותיק שהיה לכולנו בשנת 1999. לא נשמע סביר, נכון?

נעבור לבעיה השניה – המוסרית כביכול. אין לי עניין בלהטיף נגד פיראטיות, והטענה בכתבה לפיה פריצת קונסולות היא עניין חוקי בארץ הוא נכון. קשה מאוד למצוא בארץ קונסולות לא פרוצות (אלא אם כן מדובר ב-PlayStation 3, וגם זה רק בגלל שעדיין לא יצאה לה פריצה), והמקרה מזכיר מאוד “מחלה” שתקפה לא מעט קונסולות Wii ישראליות לפני מספר חודשים, שנחסמו לשימוש על ידי עדכון מהאינטרנט, שתפקידו, בין השאר, היה לזהות קונסולות פרוצות ולנטרל אותן. אז מה הבעיה?

הבעיה היא שהכתבה, כמו הגישה הישראלית בכלל, מעודדת נבערות טכנולוגית. הגישה שלה אומרת שלמעשה באג פעלו לא כשורה, ושהם היו צריכים להחזיר ללקוח את כספו. אני אומר: באג פעלה כשורה. היא לא צריכה להיות אחראית למה שהלקוח עשה לקונסולה שלו. הלקוח עצמו היה צריך להיות מודע לכל הסיכונים והבעיות שעלולות לצוץ עקב פריצת הקונסולה, כמו עשרות בעלי ה-Wii שהפסיקו לעבוד עקב הפריצה והאשימו בהמוניהם את חברת נינטנדו על כך שחסמה אותם מחוץ למשחק.

אם כבר להתלונן על משהו, הוא על כל שלל החנויות המוכרות קונסולות פרוצות מבלי לגלות ללקוח את הסכנות הטמונות בפריצה. לא בגלל שהם מוכרים קונסולות פרוצות וזה לא מוסרי, אלא בגלל שהם מטעים לקוחות, מספרים להם רק את הצד הטוב (תוכלו לצרוב משחקים!) ולא מגלים את הצד הרע (יש מצב שהקונסולה שלכם תהפוך למשקולת נייר יקרה ממש בעתיד). זוהי גם גישה צרכנית בריאה שמדור צרכנות צריך לטפח – לתת ללקוח את כל המידע בזמן הרכישה.

אבל כנראה שיותר קל לבוא בטענות לחנות שלא מוכנה לקבל חזרה מוצר מאת לקוח שלא היה מספיק נבון כדי לבדוק טרם הקנייה אם הוא יעבוד או לא. זה גם נכנס לכותרת יפה ודמגוגית, וזה בטח מביא שלל טוקבקיסטים נרגזים (פיראטיים שדורשים שירות בעצמם). אז מה אם זה  יוצא רדוד וחד-גוני, כמו שכל כך הרבה כתבות באינטרנט הופכות להיות? עומק והצגת תמונה מלאה זה לחלשים.

גילוי נאות: כותב הפוסט הוא כתב לשעבר ב-ynet.

Breath of Death VII, משחק עצמאי להורדה ל-Xbox 360, הוא מחווה ענקית ומחממת לב למשחקים הקלאסיים של הז’אנר. מי ששיחק במשחקים הראשונים בסדרת Final Fantasy או ב-Phantasy Star ירגיש בבית, אך גם מי שהנסיון שלו בתחום כולל רק את Final Fantasy XIII אולי ימצא בו נקודות לאהוב. הסיפור: עולם פוסט אפוקליפטי, בו הניצולים היחידים של שואה גרעינית הם חיים-מתים: זומבים, שלדים מהלכים, ערפדים ושלל חיות מוזרות. הגיבור השתקן, דם, הוא שלד, שחובר לרוח רפאים חובבת הסטוריה שיוצאת לחקור את הריסות הערים הגדולות של העולם. כמובן שעד מהרה מגלים הגיבורים שהם היחידים שמסוגלים להציל את העולם מסכנה מסתורית (שאיך לא, כוללת קריסטלים ענקיים).

נשמע מופרך? בהחלט. המשחק לא חוסך ביקורת פארודית על הז’אנר, ומתייחס לעשרות משחקים (ישנים וחדשים) במהלך העלילה שלו, בין אם בשמות הערים בו, שמורכבים משמות משחקי תפקידים קלאסיים, במשפטים אותם אומרים דמויות לא שחיקות, או בין אם שימוש בקלישאות הז’אנר. אין ספק שמי שבקיא ברזי משחקי התפקידים היפאניים ימצא את עצמו צוחק בקול רם כשאחד מתושבי העיירה יתוודה בפניה ש-I am error, או יחייך כאשר יבין את משמעות שם העיירה Motherbound. שלא לדבר על המשמעות הקוסמית של המספר VII בז’אנר. חגיגה!

מה שעוד יותר משמח, הוא ש-Breath of Death VII הוא גם משחק לא רע כשלעצמו. הגרפיקה המיושנת קצת מרתיעה בהתחלה, אבל אחרי שלוש דקות שוכחים ממנה, ומתחילים לשקוע בעולם המשחק המשעשע. מערכת הקרבות מבוססת, כצפוי, על קרבות ראנדומליים בתורות. למרבה השמחה היא מערכת מודרנית יחסית שהופכת את הקרבות למהירים ומהנים והכי חשוב – לא מסתכלים. מכיוון שמדובר במשחק עצמאי, לא תמצאו כאן שעות בלתי נגמרות של משחק, ו-Breath of Death יגיע לקיצו כעבור בערך חמש שעות של משחק. אבל אלה חמש שעות מהנות, זורמות, מצחיקות ומעולות.

והדבר הכי טוב? המחיר. Breath of Death VII עולה דולר בודד אחד (80 נקודות מיקרוסופט), שזה בערך מחיר של שלושה מסטיקים (מי שמפחד יכול להוריד גם דמו מוגבל בזמן בחינם ולהחליט רק אחרי שישחק קצת). במחיר כזה אני מרגיש שאני יכול להמליץ עליו בלב מלא לכל מי שמחבב, אפילו קצת, JRPGים.

על הביקורות של הקונסול: אין לנו רצון לחזור על כל מה שאתם יכולים לקרוא בכל אתרי הגיימינג האחרים (בארץ ובעולם). בביקורות שלנו נכתוב בקצרה (נשתדל לא יותר מ-400 מילים) על הדברים העיקריים שהרגשנו בזמן ואחרי ששיחקנו. הדגש שלנו הוא על רגשות, האם היה לנו מגניב לשחק ולמה – ולא על כמה מדוייקת הייתה מערכת השליטה או האם הגרפיקה השתמשה ב-Anti Aliasing או לא.

אז במה מדובר? ב-Assassin’s Creed: Brotherhood, המשך ישיר ל-Assassin’s Creed II (המעולה!). הסדרה מספרת את סיפורו של מסדר מתנקשים סודי, שנלחם במשך מאות שנים במסדר הטמפלרים הרשעים, שמעוניינים להשתלט על העולם בעזרת חפיצים מיסטיים רבי עוצמה. המשחק הראשון התרחש בארץ הקודש בזמן מסעות הצלב (שנת 1191) והשני באיטליה של הרנסאנס. המשחק הבא ימשיך את קו העלילה של המשחק השני, ויתרחש ברומא (כן, זה גם באיטליה, אך מדובר בעיר שלא ראינו במשחק השני, למעט השלב האחרון שהתרחש בוואתיקן). עדיין נשלוט באציו, הדמות הראשית מהמשחק השני, ומבחינה עלילתית הוא ככל הנראה ישתלב בתוך הקו הנראטיבי שכבר ראינו את סופו, דהיינו, בתקופת הזמן במתרחשת בין רוב המשחק לבין המשימה האחרונה שלו, בו, כאמור, אציו מגיע לוואתיקן לחסל את אויבו הגדול ביותר.

לתמונה בגודל מלא מתוך Destructoid

מה עוד חדש? מולטיפלייר. בפעם השנייה בסדרה נוכל לשלוט במתנקשים במשחקים מרובי משתתפים, ולפי אמנות העטיפה נראה שמדובר בחלק משמעותי מהמשחק. ניתן יהיה לבחור באחד מתוך כמה מתנקשים שונים, לכל אחד המראה וההתמחויות שלו. הפעם הראשונה, אגב, הגיעה בדמות משחק iPhone בשם Assassin’s Creed Multiplayer.

אלה כל הפרטים שניתן לדלות מהעטיפה, אך יש להניח שיוביסופט יחשפו את כל שאר הדברים שצריך לדעת בקרוב. אני אישית שמח מאוד. Assassin’s Creed 2 הוא אחד מהמשחקים האהובים עליי בדור הזה, ואני מחכה בקוצר רוח להמשך שלו, אפילו אם יהיה מדובר בסוג של Assassin’s Creed 2.5 במקום הפרק השלישי בסדרה. זמן היציאה המשוער שלו הוא בסתיו 2010, שזה (יחסית) בקרוב, ל-PlayStation 3, Xbox 360 ול-PC. מי שגר בארה”ב יוכל להזמין אותו מראש ב-GameStop ולקבל דמות בלעדית למשחק מרובה המשתתפים. כיף.

מקור: Destructoid

למרות הביקורת הדי פושרת שלי על GoW 3, אי אפשר להגיד שאני מאוכזב מההכרזה של סוני. Chains of Olympus, משחק ה-PSP הקודם בסדרה, הוא עדיין ככל הנראה המשחק הנייד החביב עליי בדור הנוכחי, ו-Ready at Dawn זה סטודיו שעדיין לא אכזב, ככה שככל הנראה מחכה לנו משחק משובח נוסף. מה גם שתמיד כיף למצוא סיבה להוציא את ה-PSP מהמגירה, לנער ממנו את האבק ולהטעין בו משחק חדש וטוב: מדובר בקונסולה עם פוטנציאל אדיר שלא ממומש לעיתים קרובות, ככה שכל משחק AAA פוטנציאלי בשבילה הוא כבר סיבה למסיבה.

מה אתם אומרים? מחכים גם להרפתקה הבאה של קרייטוס, או שמא אתם חושבים שצריך להניח לו לנוח קצת אחרי המשחק האחרון ל-PlayStation 3?

האמת? ממש רציתי לכתוב ביקורת משפכת על God of War 3. רציתי לכתוב שזה המשחק הכי טוב והכי מגניב ל-PlayStation 3, ששובו של קרייטוס הוא מהמוצדקים בהסטוריה של משחקי הוידאו, ושמדובר בטופ של הטופ של משחקי הפעולה הממוחשבים. אבל, כפי שאומרים, ציפיות לחוד ומציאות לחוד, ולמרות שאכן מדובר במשחק פעולה משובח, ללא ספק הטוב ביותר על קונסולת ה-PlayStation 3 כיום – עדיין יצאתי ממנו עם תחושת אכזבה קלה.

עכשיו, לפני שהפאנבויז יצאו מהמחילות שלהם, כדאי שאציין תחילה את הדברים הטובים במשחק הזה. הרי יש המון כאלה. ראשית – ערכי ההפקה. זה ללא ספק אחד מהמשחקים הכי מושקעים שראיתי מאז ומעולם. הגרפיקה מעולה, הסאונד מדהים, הדיבוב מצויין והמשחקיות מהודקת. כמעט כל רגע במשחק הזה מציג את הרמה הגבוהה ביותר שמשחק יכול להציג בכל קנה מידה שאפשר לחשוב עליו, מה שמעביר אותנו לעוד דבר מצויין שהמשחק מציג: קנה מידה. כמעט בכל עשר דקות (לפחות במהלך 6 השעות הראשונות של המשחק) מצאתי משנן לעצמי “וואו” מטורף, לא מאמין שאני עושה את הדברים שאני עושה. המשחק כולל כמה רגעים מרשימים בקנה המידה הרחב שלהם – להלחם על גבם של טיטאנים ענקיים, להביס אלים מפלצתיים ולצאת ראש בראש נגד מפלצות מיתולוגיות הם רק חלק מהדברים המגניבים-אש שהמשחק נותן לכם לעשות, וכל אחד מהאספקטים הנ”ל, כמו לא מעט אחרים, היה גדול מהחיים – תרתי משמע. המשחק הזה נוצץ במיוחד בקרבות הבוסים שלו, שמשתווים להם רק אלה שבמשחק המופת Shadow of the Colossus. כל בוס יותר ענק והיסטרי מקודמו, ופשוט תענוג להלחם בהם.

אז למה תחושת האכזבה? אקדים ואגיד שיכול להיות שהיא נעוצה בי בלבד. אולי התבגרתי, ולכן הסיפור של המשחק, שקרע לגזרים את המיתולוגיה היוונית בשצפים של דם ואלימות מוגזמים, פשוט הרגיש לי ילדותי מדי. אולי בגלל שניגשתי ל-God of War 3 שנייה אחרי שסיימתי מרתון של שני המשחקים הקודמים בסדרה, ושפשוט מדובר באוברדוז. זו נקודה שכדאי להדגיש, כי מעבר לשיפור העצום בגרפיקה ובשאר ערכי ההפקה, אין ממש חדש תחת השמש. במהלך כל God of War 3 נלחמתי בדיוק באותם אוייבים בהם נלחמתי במהלך שני המשחקים הקודמים. אמנם קבלתי פה ושם כלי נשק וכישופים חדשים, אבל זה לא העלים את התחושה של “הייתי כאן, עשיתי את זה”.

אולי הרגשת האכזבה שלי נובעת מכך שהסוף של המשחק פשוט היה מאכזב. ואני לא מדבר על הבוס האחרון (שגם היה מאכזב, אבל זה יחסית נסלח) או על סרטון הסיום. אני מדבר על ארבע השעות האחרונות של המשחק, שהציגו בעיקר חזרה למקומות שכבר ביקרתי בהם בתחילתו, ומשימה די משמימה שכללה יותר מדי פאזלים זהים אחד לשני. שש השעות שקדמו לחלקים הקצת משעממים האלה היו מצויינות, לכן זה מוזר במיוחד שדווקא במקום בו צריכה להגיע נקודת השיא הגיעו רגעים כל כך משמימים, שפשוט הוציאו לי לגמרי את הרוח מהמפרשים וכמעט גרמו לי לפרוש ממנו בטרם עת (וככל הנראה לפתח את הגישה הזאת תוך כדי). היה חבל גם לגלות שמפתחי המשחק לא השכילו לתקן את המגרעות המעטות שבלטו גם במשחקים הקודמים: מנגנון זיהוי-מיקום לא מדוייק, שלעיתים קרובות מדי גורם לקרייטוס “לפספס” פלטפורמה מסויימת וליפול למותו, פאזלים שחוזרים על עצמם שוב ושוב (מלבד פאזל סביבתי אחד מגניב במיוחד) והכי גרוע – מגוון צבעים מאוד מצומצם, שגורם לקרייטוס “להבלע” ברקע לעיתים קרובות, בעיקר בסצנות עמוסות אוייבים על המסך. אני מבין שהמפתחים רצו שהמשחק יראה חום ואפלולי (בערך כמו כל משחק פעולה מהדור הנוכחי של קונסולות המשחק), אבל בחייאת, לפעמים, כדי להצליח להלחם בצורה נאותה, כדאי שיהיה אפשר לזהות את הדמות הראשית על המסך, לא?

והנה משפט הסיכום, שככל הנראה תחשב לדי מעוררת מחלוקת: אני חושב ש-God of War 3 הוא המשחק החלש ביותר בסדרה: הסיפור שלו מטומטם מדי והוא לא מציג שום חידושים משמעותיים לעומת המשחקים הקודמים בכל הקשור למשחקיות שלו; הוא לא מלוטש כמו הראשון, ולא מגוון כמו השני. והנה משפט הבהרה, שאולי יסתור את הקודם: למרות זאת, אני ממליץ עליו בחום לכל גיימר באשר הוא. כי למרות הכל, מדובר באחד ממשחקי הפעולה הטובים ביותר אי פעם. כי למרות שמדובר בעוד מאותו דבר, מדובר בעוד מאותו דבר טוב – שמגיע באריזה נוצצת ומשוכללת מאי פעם. וכי בחייאת, זה קרייטוס – אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לפספס את ההרפתקה האחרונה שלו.

עוד ביקורות בעברית: גיימר (ביקורת של אילן גלר), גיימס (ביקורת של שי זלדיס), וואלה! (ביקורת של דניס ויטצ’בסקי). ביקורות נוספות באנגלית דרך Metacritic (ממוצע: 93).

על הביקורות של הקונסול: אין לנו רצון לחזור על כל מה שאתם יכולים לקרוא בכל אתרי הגיימינג האחרים (בארץ ובעולם). בביקורות שלנו נכתוב בקצרה (נשתדל לא יותר מ-400 מילים) על הדברים העיקריים שהרגשנו בזמן ואחרי ששיחקנו. הדגש שלנו הוא על רגשות, האם היה לנו מגניב לשחק ולמה – ולא על כמה מדוייקת הייתה מערכת השליטה או האם הגרפיקה השתמשה ב-Anti Aliasing או לא.